פרשת צו

מוקד המזבח

לאחר שלבי התכנון והביצוע, תיאור המידות והחומרים של המזבח במחצית השניה של ספר שמות, באה פרשת צו להורות פן נוסף של המזבח – הפן התפעולי. מלאכות רבות נעשות על גבי המזבח ומסביבו. פרשתינו עוסקת בעבודת הקרבנות המצווה על הכהנים ומפרטת לגבי כל סוג קרבן מהם החלקים המגיעים למזבח, לכהנים ובמקרים מסויימים אף למביא הקרבן.

הפרשה פותחת בציווי לכהנים לשמור על אש תמיד על גבי המזבח. נציין שעבודת המשכן פותחת כל יום עם קרבן התמיד של שחר ומסתיימת עם קרבן התמיד של בין הערביים. לאורך הלילה ממשיכה האש לבעור את שארי האמורים וחלבים של הקרבנות עד לבוקר למחרת וחוזר חלילה.

ניזכר במידות המזבח כפי שקראנו בספר שמות. המזבח גודלה 5 אמות רוחב על 5 אמות אורך (כ2.5X2.5מ'). גובהו של המזבח 3 אמות (כ1.5מ'). מוקד המזבח הוא בעל שטח קטן יחסית עבור מגורה שצריכה לדלוק תמיד. גם גובה המזב היה מתבקש שהכהן היה עומד מלמטה וזורק את חלקי הקרבן על המזבח מרחוק. מעניין לשים לב שלמרות שהכהן זורק את הדם אל יסוד המזבח, כל דבר העולה על המזבח צריך להיעשות מקרוב: "והרים", "ושמו", "והקריב", "ויקטר", "וערכו", "ונתן".  ההגעה אל המזבח חייבת להיות דרך כבוד כפי שראינו בספר שמות "ולא תעהו במעלות על מזבחי", כל שכן ההנחה על המזבח נעשית דרך כבוד ולא ע"י זריקה מרחוק.

מעבר לדרך הכבוד, ניתן אולי לראות עקרון נוסף מתפעול המזבח. ויסוט האש על המזבח כך ש"אש תמיד תוקד על המזבח" מצד אחד, ומצד שני "והקריב המזבחה", דורש התעסקות תמידית. מהפעולה הראשונה בבוקר "וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר" ועד הפעולה האחרונה בסוף היום "כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו".  עבודת ה' במשכן היא עבודה תמידית ודורשת התעסקות זהירה בכל רגע נתון.

הזהירות הדרושה בעבודת המזבח מסביר אולי מדוע דווקא המזבח הוא הסמל לכפרה. רוב הקורבנות מובאות על שגגה ולא על מזיד. אילו היינו זהירים יותר קרוב לוודאי שהחטא היה נמנע. בהקרבת הקרבן מביא הקרבן נחשף לעבודה מדוקדקת של זהירות והתמדה לפני ה'.

פרשת פקודי

"ותכל כל העבודות – לא תעשו מלאכה"

פרשת פקודי חותמת את ספר שמות ומסכמת את חטיבת הפרשות העוסקות בבניית המשכן. עם סיום עבודות המשכן וטרם האיכלוס, התורה מפרסמת את כתבי הכמויות והחומרים ששומשו בבניית המשכן. גם כשמדובר בביתו של ה' התורה דואגת לשקיפות בכל הנעשה בתהליך הבנייה היות ומדובר בכספי הציבור.

נשים לב שבניית המשכן מתחילה עם פנייה של הקב"ה למשה לבקש מהעם תרומה של חומרים עבור הבנייה. פרשת ויקהל שנקראה בשבת שעברה מפרטת את נידבת ליבם של בני ישראל ומפרטת את כל התרומות שנאספו ומוקירה בכל הנדבנים שנרתמו למשימה הציבורית.

לאחר שפרשת ויקהל מאריכה בתיאור התרומות והחומרים שנאספו, פרשת פקודי מספקת דו"ח מאוד קונקרטי ותכליתי לגבי ביצוע העבודות והחומרים וכתבי הכמויות שבהם השתמשו. בפרשת פקודי לא מוזכר שוב כל עניין התרומה והנדבה. פרקים אלו עוסקים במלאכה שנעשית. ההתיחסות לכמות הזהב אינו מגיע מכיוון גודל התרומה אלא דווקא לתאר את גודל המלאכה שנעשית: "כָּל-הַזָּהָב, הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה, בְּכֹל, מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ--וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה, תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר, וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל".

בניית המשכן מושט על שני עקרונות אלו: התרומה והמלאכה.

על הקשר המחייב בין תרומה למקדש אנו נלמד משלמה המלך בבניית בית המקדש. שלמה משקיע הון עתק בבניית המקדש. הוא דואג להשתמש באבנים יקרות, חלונות שקופים אטומים ומצפה את כל הבית מבפנים ומבחוץ בזהב. הוא אינו חוסך בכלום ומשתמש במיטב העצים, האבן והמתכות העומדים לרשותו. לאחר סיום הבנייה שלמה חונך את הבית ע"י זבח צאן ובקר "אשר לא יספר מרוב". עם השלמת המקדש שלמה נושא תפילה בו הוא מרחיב על מטרת הבית: "לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל-הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה.   וְשָׁמַעְתָּ אֶל-תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל-מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל-הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ.". כשאנו רוצים לקבל משהו מהקב"ה אנו נדרשים גם לתת מעצמנו. כפי שאנו מתפללים בתפילת הימים הנוראים " ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזרה". יש קשר בין הנתינה ומעשינו הטובים ובין היכולת שלנו לגשת ולבקש בקשות מאת הבורא.

נחזור אל בני ישראל במדבר. בבקשתו של משה העם ממהר להירתם למשימה ומנדב מיד מכל הבא ליד עבור בניית המשכן. אך מאיפוא יש לבני ישראל זהב? ביציאת מצרים שאלה אשה מאת שכנתה כלי כסף וכלי זהב. את כל הזהב שהיה לעם לתרום הם קיבלו במתנה מהמצרים. עוד לפני שנתבקשו לתרום מזהבם לטובת המשכן בני ישראל הראו שהם מוכנים לתת ממונם גם לטובת עגל הזהב. איזה ערך יש לזהב כאשר כולם השיגו אותו בקלות ערב היציאה ממצרים? הערך של החומר קשור לעמל הנדרש במציאת החומר ובהפקתו והכמות המצויה בשוק. במדבר קשה מאוד לדבר על ערך חליפין של חומרים.

בנקודה זו חשוב להבין את תפקיד המלאכה במשכן. בני ישראל תורמים לא רק מממונם אלא גם ואולי בעיקר את זמנם ואת עמלם. הגמ' במסכת שבת מסבירה ש39 המלאכות האסורות בשבת הן אותם המלאכות שנדרשו לבניין המשכן. אם נביט ברשימה נראה ש24 ממלאכות אלו מתארות את הכנת הצבע, צביעת הצמר והכנת הבדים ואריגים. 7 מלאכות נוספות קשורות בהכנת העורות ששימשו כמכסה למשכן ושאר ה8 מלאכות האחרות הם כלליות השיכות בבנייה בכללותו. בכל הנוגע בזהב, בנחושת ובאבנים יקרות אין אף מלאכה ספציפית. עיקר הדגש במלאכה ע"פ המשנה היה בהכנת התכלת והארגמן, הבדים והעורות, כולם דברים שיחודיים למשכן ולא נשנו בבניית בית המקדש מאוחר יותר.

בני ישראל הנמצאים במדבר מקבלים את מזונותיהם מהשמים. הם אינם צריכים לדאוג לאף אחד מצרכיהם הרגילים של בני אדם. הם לא צריכים להתפרנס ובמדבר גם אם תרצה לא ניתן לעבד את האדמה. במה בני ישראל עוסקים כל היום? איזה מן חברה ניתן לקיים כאשר איש אינו צריך לדאוג לפרנסתו, אינו נדרש לייצר שום דבר ואינו מתחרה לקדם את העולם בשום צורה שהיא.

עבודת המשכן הוא שלב מקדים לכניסה לארץ ישראל. בני ישראל מתבקשים לעבוד והעם קופץ על המציאה. אם נדייק בפסוקים נראה שהמוכנות לבא ולעבוד עבור בניית המשכן היה כל כך גדול עד שלא היה מספיק עבור כולם. "וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.   וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.   וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר." הגיוס למלאכת המשכן הייתה מוצלחת כל כך עד כדי שמשה נדרש לבקש מהעם שיפסיקו להגיע.

למרות שבסיכום הבנייה אנו מונים את משקלם רק של החומרים היקרים כגון הזהב והנחושת דווקא העבודות הפשוטות כגון צביעת הצמר והאריגה הם שזכו להיענות החיובית כל כך מאנשי ונשי בני ובנות ישראל.

נעיין שוב במלאכות המשכן. רשימת המלאכות למרות שמבוסס על מלאכות המשכן הם למעשה אותם מלאכות של חיי היום יום: מלאכות הקשורות בהכנת הלחם, הביגוד, הכתיבה והבניין. לא במקרה המלאכות שנדרשו עבור בניית המשכן הם אותם המלאכות שימשיכו ללוות את בני ישראל בחיי היום יום עם הכניסה לארץ.

שלוש פעמים מוזכר מצוות השבת בסמיכות למצוות המשכן. רק מי שעמל בשאר ימות השבוע מסוגל להעריך את יום המנוחה, השבת. מלאכות המשכן מספקות לבני ישראל עבודה בששת ימי השבוע כדי שיוכלו להנות מהשבת. 

פרשת כי תשא

אבני המקום

לאחר פרשיות יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, ארועי שיא שחשפו את בני ישראל לגדולת הבורא, אנו קוראים בפרשתינו, "כי תשא", על נפילתם של בני ישראל לשפל נורא בחטא העגל. מעשה העגל, השבר עם הקב"ה והתיקון באמצעות התשובה תופסים את מירב תשומת הלב שלנו בפרקים אלו. חשוב לזכור שסיפור העגל מופיע על רקע דרמטי של סיפור נתינת הלוחות.

על מנת להתמקד במהות הלוחות אבקש להתעלם לרגע מסיפור חטא העגל ולהתמקד לרגע בלוחות עצמם. לוחות הברית נזכרים לראשונה במעמד הר סיני:

" וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם."

התורה מרחיבה על אופי הלוחות, תוכנן ומהותן בפרשתינו :

" וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ:  לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים . וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת. 

וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר. 

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. 

וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’, אֹתוֹ; וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.

וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית--עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים.  וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר;"

התיאור הבא של הלוחות נמצא בספר דברים כאשר משה מזכיר בנאומו את חטאי בני ישראל:

"וַיִּכְתְּבֵם, עַל-שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים, וַיִּתְּנֵם, אֵלָי.

 וַיִּתֵּן ה’ אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים--כְּתֻבִים, בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים; וַעֲלֵיהֶם, כְּכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ--בְּיוֹם הַקָּהָל.  וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים, לָיְלָה; נָתַן ה’ אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים--לֻחוֹת הַבְּרִית. 

וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן-הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם--עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה:  סַרְתֶּם מַהֵר--מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר-צִוָּה ה’ אֶתְכֶם.  וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם. 

בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה’ אֵלַי, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַעֲלֵה אֵלַי, הָהָרָה; וְעָשִׂיתָ לְּךָ, אֲרוֹן עֵץ.  וְאֶכְתֹּב, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ; וְשַׂמְתָּם, בָּאָרוֹן. וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, וָאֶפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וָאַעַל הָהָרָה, וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי.  וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן, אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, בְּיוֹם הַקָּהָל; וַיִּתְּנֵם ה’, אֵלָי.  וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן-הָהָר, וָאָשִׂם אֶת-הַלֻּחֹת, בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי; וַיִּהְיוּ שָׁם, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה’."

נשים לב שבספר דברים מתייחס משה אל  לוחות הברית ואילו בספר שמות הלוחות מהות הלוחות מוגדר כלוחות העדות.

איזכור אחרון של הלוחות מופיע הן בספר מלאכים והן בדברי הימים כשמסופר על שלמה המלך שהכניס את הארון עם הלוחות לבית המקדש:

" אֵין, בָּאָרוֹן, רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב--אֲשֶׁר כָּרַת ה’ עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

בפסוקים יש דגש חזק על על כך שהיו שני לוחות. הגמ' בירושלמי מביאה מספר דעות לגבי מה כתוב על כל לוח. הדעה הפופולרית ביותר מדבר על כך שעשרת הדברות היו מחולקים בין שני הלוחות, חמשה על כל לוח. פחות מוכר הוא דווקא דעת חכמים הסוברים שכל עשרת הדיברות היו כתובים על כל לוח. אם נאמץ שיטה זו נוכל להסביר על דרך הפשט (ועל פי ויקיפדיה) את מהות הלוחות. הלוחות הם עדות לברית בין בני ישראל לקב"ה או במילים אחרות חוזה כתוב ששני הצדדים חתומים עליו. לכל צד עותק משלו השמור בארון הקודש שבמשכן. משה היורד מהר סיני כשהוא אוחז את החוזה החתום רואה כיצד בני ישראל כבר עתה מפרים את הכתוב בו, היינו עשרת הדברות, במעשה העגל. ללוחות הברית אין שום משמעות אם אין כיסוי למעשים של בני ישראל ולכן משה משליך את הלוחות ו"קורע" למעשה את החוזה. לאחר תפילה ותחנונים, משה מבקש בשם העם לחדש את הברית עם הקב"ה ועל כן הוא מצווה לפסול שני לוחות חדשים. ממילא, הצד המפר של החוזה הראשון הוא האחראי על חידושו ועל כן בלוחות השניים משה הוא זה שמכין את הלוחות ולא הקב"ה כפי שהיה בלוחות הראשוניים.

אבל מעבר להיותם של הלוחות עדות וברית התורה מדגישה לנו תכונה נוספת מהותית שהיה ללוחות- היותם עשויים מאבן. בעוד שהלוחות מכוניים ברית ועדות רק פעמיים כל אחד התורה מדגישה שוב ושוב את העובדה שהלוחות הם לוחות אבן:

" וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן"

" שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן"

", פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים"

"ויִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים"

" וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים."

"וַיִּכְתְּבֵם, עַל-שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים, וַיִּתְּנֵם, אֵלָי."

"  וַיִּתֵּן ה’ אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים"

" נָתַן ה’ אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים"

"בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה’ אֵלַי, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים"

" וָאֶפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים"

" אֵין, בָּאָרוֹן, רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים"

מדוע כל כך חשוב לציין שהלוחות עשויות מאבן? כדי להבין את חשיבות עשייתן של הלוחות מאבן נצטרך להבין את מהות האבן כחומר.

לאבן שימושיים רבים. בספר בראשית יעקב אבינו לוקח מאבני המקום על מנת להשתמש בהם ככרית ובבוקר לאחר שחלם הוא משתמש באותה האבן כמצבה.  לשימושיים השונים באבן דרוש גם עיבודיים שונים המצריכים מיומנויות מסוימות. כך בבניית המשכן משה מחפש אומנים "בחרושת אבן" אשר מיומנים ל"מלאות", דהיינו, שיבוץ האבן היקרה בשלמותו. לחילופין, מיד לאחר מתן תורה בני ישראל מקבלים הנחייה ש" אִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית ". גזית הכוונה סיתות האבן. מזבח האבנים צריכה להיות מאבנים שלמות מכיוון שהאבן המסותתת דורשת שימוש בכלי ברזל ומכיוון ש" כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ" השימוש בהם למזבח אינו מתאים. ובכל זאת, כשמשה עולה להר סיני לאחר חטא העגל הוא מצווה לפסל שני לוחות חדשים. פיסול, עיבוד נוסף של האבן משמש כהכנה לכתב שיגיע בהמשך ש"חרות על הלוחות".

מדוע כל זה חשוב? לאבן תכונה מובנית של עדות. לפי מראה האבן נוכל לדעת איזה עיבוד נעשה לו ובעזרת אילו כלים. כך מוסבר הציווי לא להשתמש באבני גזית למזבח שהרי המראה של אבני גזית נושא בתוכו עדות לכך שהאבן סותתה בכלי ברזל המיועדים גם ככלי מלחמה. כך גם החשיבות למצוא מעשה חרש עבור החושן של הכהן הגדול מכיוון שכל פגם באבן נראה מיד על האבנים היקרות.

לוחות העדות מצריכים לכן אבן לא רק מפני שהאבן משתמר לאורך זמן אלא גם מכיוון שתהליך הפיסול והחריתה עצמם דורשים מאמץ רב ומעידים על רצינות ההסכם.

בהקשר של הלוחות ניתן להצביע על תכונה נוספת של האבן. האבן, חזקה ככל שתהיה, ניתנת לשבירה. היכולת של משה לשבור את הלוחות טבוע במהותן של הלוחות.  הגמ' במסכת בבא בתרא לומדת מסמיכות בפסוקים ש"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". בארון הברית שמרו לא רק על הלוחות אלא גם על השברים של הלוחות הראשונות כדי להראות שאת הלוחות ניתן לשבור באת הצורך. ללוחות עצמם אין חשיבות או קדושה. כל מעמדם של הלוחות נובע מהעדות להסכם הכתוב על גבם כך שגם אם הלוחות הם "מעשה אלוהים" והכתב "מכתב אלוהים" הם עדיין עשויים אבן וניתנים לשבירה על ידי בשר ודם. "לוחות האבן" מלמדים אותנו כלל חשוב, את הלוחות ניתן להחליף, את עשרת הדברים הכתובים על הלוחות לא ניתן להחליף.

אסיים באנלוגיה לרעיון זה. המדרש באיכה רבה שואל לגבי הפתיחה למזמור תהילים  ע"ט, " מִזְמוֹר לְאָסָף:אֱלֹהִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ-טִמְּאוּ, אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ;שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים.", כיצד ניתן להתחיל פרק המדבר על חורבן הבית במילה מזמור? היה מן הראוי להתחיל במילים "קינה לאסף".  המדרש עונה " שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל". כך גם בלוחות, את הכעס על העגל משה מוציא על הלוחות, שהם בסך הכל שני אבנים, ואילו בני ישראל זוכים לחזור בתשובה ולהישאר עמו של הקב"ה.

גוסטב דורה, 1832 לערך. יתכן ודורה הוא המקור לצורתם המעוגלת של הלוחות הנפוצה כל כך כיום למרות שאין שום בסיס לפרשנות זו.