פרשת תרומה

"לבנות בית לשמי"

פרשת תרומה פותחת את סדרת הפרשיות העוסקות בבניית המשכן וכליו. משה, מפקח העליון של הבנייה, אחראי על גיוס התרומות, חלוקת העבודה ועל מציאת אנשי מקצוע ראויים. לעומת זאת, בתכנון המשכן ובעיצובו למשה אין נגיעה. משה מקבל בציווי מפורש את כל התכנון האדריכלי כמוכתב מלמעלה.התורה מפרטת לנו את מידות המשכן, החומרים, אופן ההרכבה, ההצבה בשטח, פיתוח החצר והסביבה, אופן השימוש במבנה, ואפילו פרטי הכלים והריהוט.

המסקנה העולה מכל זה הוא שהמשכן מהווה שלמות אלוהית אשר ניתן להגיע אליו אך ורק במידות מדויקות אלו ובפרטים המדויקים שניתנו מלמעלה. במקרה זה אין מקום לבני אדם להציע שינויים או שיפורים במבנה שכן הכל מבוסס על היגיון אלוהי גם אם הוא נשגב מעינינו. הגמרא במסכת סוכה מאמצת גישה זו כשבאה לדון בגובה המינימלי של הסוכה. שם בסוגיה, ר' יוחנן, מראשוני התנאים בארץ ישראל, מציע שגובהה המינימלי של סוכה היא 10 טפחים (כ-1 מ') וזה נלמד מהמשכן שכן הארון במשכן היה 10 טפחים וזאת מכיוון שלעולם לא ירדה שכינה מתחת ל10 טפחים. הגמ' ממשיכה לדון כיצד יודעים זאת אך המסקנה היא שגובה הארון והכפורת מכוונים כך שהם מותאמים במדיוק לגובה השכינה השורה עליהם.

מעניין לשים לב, שאף על פי שהמידות ניתנו במלואן מאת הקב"ה אמות המידה לפיה מודדים הוא בקנה מידה אנושי, אמה של בן אדם. בהקשר זה חשוב לציין שגם המקדשים לאלילים של אותה תקופה תוכננו לפי היגיון דומה. במקדשים היוונים לדוגמא התכנון שאף תמיד להגיע לפרופורציות 'נכונות', המוגדרים ע"י פרופורציות הקיימות בגוף האדם שהן לטענתם, הפרופורציות הנשגבות ביותר. ויטרוביוס, אדריכל רומאי שחי במאה הראשונה לפני הספירה, הגדיר פרופורציות אלו ב10 ספריו על הארכיטקטורה. ספרו השלישי מוקדש כל כולו לעיסוק בפרופורציות האנושיות וכיצד מאז ומתמיד הארכיטקטורה שאפה להגיע לפרופורציות אלו בבנייה. (שנים מאוחר יותר התפרסם מחקר זה הודות לשרטוט המפורסם של אמן הרנסאנס, לאנרדו דה וינצ'י, המתאר את האדם הוויטרובי לפי פרופורציות מדעיות מדוייקות).

השוני בין תכנון המקדשים היוונים של התקופה לבין בניית המשכן טמון בפסוק המסכם את הציווי הפותח אל משה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". פרשני המקרא הציעו מגוון רעיונות באשר לפרש את סיומת הפסוק עם המילה "בתוכם", כלומר בתוך הקהל, ולא "בתוכו" המושא אל נושא הפסוק – המשכן. אצטט כאן את הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, חוקר והוגה דעות שחי בדור הקודם, בפירושו לשינוי הנ"ל בלשון הפסוק:

"כל בר דעת מבין כי המיקדש אינו יכול לשמש מישכן לה' שעליו נאמר: "מלא כל הארץ כבודו", אלא "ושכנתי בתוכם" משמעו – היות ה' שוכן בתוך עם ישראל.

עם ישראל האמור כאן איננו מקום, והוא גם איננו קבוצת בני אדם, אלא הוא העם העובד את ה', ורק בתור שכזה ה' שוכן בו; ובהתאמה -  המיקדש איננו מקום מישכנו של ה', אלא הוא ביטוי לכך שהעם מתכוון שה' ישכון בתוכו וכוונה זו אין לה ביטוי לגבי העם בכללו אלא בקיום התורה והמצוות".

לפי הסבר זה, העיקרון במתן מידות מדויקות למשכן אינה כרוכה בעצם המידות עצמם אלה בעובדה שבני ישראל ממלאים במדויק אחר הציווי האלוהי כפי שנדרשו וע"י כך מצדיקים את קיום המשכן כמקום מושבו של ה' בתוך מחנה ישראל.  

דוגמא מקבילה להסבר זה ניתן לראות בסיפור תיבת נח. נח מקבל ציווי אלוהי לבנות תיבה. אך הציווי לא מסתפק ברעיון הכללי אלא נח מצווה לבנות לפי מידות מדויקות, חומרים מסויימים ואף להוסיף חלון לתיבה. מדוע התורה טורחת לספר לנו פרטים אלו? היינו מצפים שאם נח היה חושב שצריך תיבה גדולה יותר או גדולה פחות כדי להכניס את כל החיות הרשות נתונה בידו. ההוראה לצפות את התיבה בחמר ובזפת אינה רק עצה טובה שנח יכל לבחור אם לעשות או לא לפי ראות עיניו. להיפך, הסיבה בגללה רק נח ניצל מפני המבול הוא בדיוק מפני ש"את האלוהים התהלך נח". כלומר, נח זוכה להינצל דווקא בגלל שידע לציית להוראות הבורא. בניית התיבה, מעבר לצורך הקיומי שלו, מפגין את אמונתו של נח בבורא ובאזהרתו שתבוא מבול ואף מקנה זכויות לבונה ומוכיח שאכן נח מוכן לקום ולעשות מעשה בעקבות דבר ה'.

נחזור עתה לפרשתינו ונבחן כיצד עיקרון זה מיושם גם אצל כלי המשכן. נזכיר שבתוך המשכן היו רק 4 פריטים: ארון הקודש (עם הכפורת והכרובים) בתוך קודש הקודשים ובאיזור הקודש, מקום הפולחן היומיומי של הכהנים, היה שולחן לחם הפנים, המנורה ומזבח הקטורת. בדומה להוראות בניית המשכן גם כאן הציווי לכל אחד מהכלים מתחיל ע"י תיאור מידות הפריט, החומרים ממנו עשוי, פרטים ואופן הרכבה ונשיאה של הכלי ולבסוף גם השימוש של הכלי במשכן. היוצא מן הכלל הוא המנורה. במנורה לא כתוב מידות. הוא עשוי מחומר אחד בלבד - גוש זהב טהור. עיקר הציווי בעשיית המנורה מדבר דווקא על העיצוב שלו: פרחים, כפתורים וגביעים. בשונה משאר הכלים והמשכן תיאור המנורה נשאר קשה להבנה ואכן במדרש מופיע שמשה רבינו התקשה בעשיית המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש. לפי מדרש נוסף המרחיק לכת עוד יותר משה התקשה בעשיית המנורה עד שאמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור (לאש) והיא נעשית מאליה.

 מדוע המנורה שונה משאר הכלים? ובכן, המנורה הוא הכלי היחיד שיש לו פונקציה שימושית לאדם הנמצא במשכן. המנורה מהוה את מקור האור היחיד בתוך המשכן. למשכן אין חלונות או פתחים המאפשרים חדירה של אור טבעי ולכן הכהן משתמש באורה של המנורה כדי לעשות את שאר מלאכותיו במשכן. בשונה מהשולחן, הארון והמזבח שכל מהותם נועדו לעבוד את הקב"ה, למנורה יש תפקיד נוסף לשרת גם את הכהן המשרת. בדיוק מהסיבה הזאת הציווי על המנורה לא יכולה להישאר ברובד הפונקציונלי. אילו מטרת המנורה הייתה רק לספק אור לחלל המשכן אז ודאי היה מקום להציע שאולי עדיף לפצל את הנרות לשני מנורות קטנים בצידי החדר או שמא תפוקת האור מהמנורה אינה מספיקה. אולי היה עדיף להגביהה או להנמיך את המנורה לאפשר פיזור בזווית טובה יותר או אולי אפשר להסתדר בכלל בלי אור. אלא, נצטרך לפרש שהמנורה – עשייתו, הדלקתו והטבתו בכל יום נעשה מתוקף ציות לציווי אלוהי. פרטי המנורה צריכים להיעשות במדויק כפי שנצטוה משה מכיוון שזו היא העבודה שלשמה נועד המשכן. הפונקציה הנוספת שאותה מספקת המנורה אין בה לשנות מהמהות – עבודת ה' כפי שנצטוו.

אסיים בהסתכלות אודות ימיה האחרונים של המשכן בימי דוד המלך. לאחר ביסוס מלכותו, דוד המלך מעלה את ארון הברית לירושלים בחגיגיות גדולה. המשכן באותה תקופה נשארת בגבעון לאחר תקופה ממושכת שהיא היתה בשילה. עם הגעת הארון לירושלים דוד נוטה אוהל לכבודו ומחליף למעשה את המשכן באוהל אחר. על האוהל הזה אנו יודעים מעט מאוד מכיוון שזמן קצר לאחר מכן דוד מרגיש לא בנוח  בהיותו יושב בבית ארזים בזמן שארון ה' יושב "בתוך היריעה". דוד מבקש מהנביא לבנות בית לה'. ניזכר עתה שהמשכן נבנה בציווי מדויק מה' אשר הגדיר במדויק את מידות "הבית" לה'. מדוע דוד מרגיש צורך לשנות ממידות המשכן ולבנות בית אחר לכבוד ה'?

דוד אמנם נענה בסירוב לבנות את בית המקדש אך תשובת ה' מפתיעה ביותר: "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי, בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה; וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ, בְּאֹהֶל, וּבְמִשְׁכָּן.  בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי, בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי, בֵּית אֲרָזִים?

נשמע מכאן שהקב"ה ציפה מבני ישראל לבנות בית לכבודו ומאוכזב מכך שאף אחד לא הציע את זה עד עכשיו. אבל, אדרבה, היות ו"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" כמאמר שלמה בחנוכת בית המקדש, המשכן הפשוט והמינימליסטי היה סמל להימצאות השכינה בקרב העם. וכפי שהסברנו עד כה, השלמות של המשכן נובע דווקא מכך שהוא נבנה בדיוק כפי שהקב"ה ציווה, לא יותר ולא פחות.

תשובה חלקית נוכל למצוא בספר דברי הימים המספר את הסיפור מזווית שונה במעט. לפי המסופר שם דוד נבעת מפני חרב מלאך ה' ופוחד להגיע למשכן בגבעון.  מיד לאחר מכן דוד מכריז כי "זה בית ה' האלוהים וזה המזבח לעולה לישראל". דוד כנראה מבין שמהות המשכן הוא עבודת ה'. ברגע שהוא רואה שהמשכן אינו ממלא את תפקידו כמנציח את הימצאות השכינה בעם הוא מחפש דרך להחזיר את עבודת ה' למרכז העיניינים. דוד מורה לשלמה בנו לבנות לה' "להגדיל למעלה לשם ולתפארת לכל הארצות". דוד הבין שעיקר הבית של ה' הוא הנכחת מציאות השכינה בעם ובהקשר הזה המשכן מילא כבר את תפקידו. לימים, כשבנה שלמה את בית המקדש נגנז המשכן ששירת את בני ישראל במדבר. למשכן כשלעצמו אין קדושה ואילו "ושכנתי בתוכם" יכול להתקיים בכל מקום.  

פרשת משפטים

על מזוזות ביתך - עבד עברי שנרצע

אחרי השיא של מעמד הר סיני באה פרשתנו ללמד כיצד הופכים את העקרונות הגדולים שנשמעו מפי הגבורה לתורת חיים, הלכות היום יום בין אדם לחבירו בעסקי ממון, עשייה חברתית ומוסר אנושי. פרשתנו פותחת בהלכות עבד עברי ובחובות הרבים המוטלים על האדון כלפי העבד. הגמרא במסכת קידושין מרחיבה דינים אלו ומפריזה בזכויות הרבות שעל האדון להעניק לעבדו עד כדי שהגמרא מסכמת באימרה ש"כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".

בשל התנאים הנוחים של העבד התורה מורה לנו מה לעשות גם במקרה שהעבד מחליט שהוא אינו רוצה להשתחרר בתום תקופת עבדותו, שש שנים, אלא מעדיף להישאר עבד אצל אדונו. "והגישו אדוניו אל האלוהים, והיגישו אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם". כלומר, על פניו האדון חייב להעניש את העבד שהכריז כי הוא אוהב את אדונו בכך שהוא מעמידו ליד הדלת ומחורר את אוזנו. הפרשנים על הפסוק מצטטים את המכילתא, מדרש הלכה מהתקופת התנאים, המסבירה מדוע מרצעים את אוזנו של העבד. "ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף ... אזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע, ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע". לפי הסבר זה, המצב של עבדות הוא מצב לא רצוי ורק בשל כורך הנסיבות אנו מאפשרים/ מחייבים אדם להיות עבד. כשהעבד בא מיוזמתו ומבקש להישאר עבד מפאת נוחות אנו מענישים אותו ברציעת אוזנו.

המכילתא ממשיכה להסביר באותו האופן מדוע הרציעה חייבת להיות דווקא בסמוך לדלת או למזוזה: " ומה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי (ויקרא כה) 'כי לי בני ישראל עבדים' עבדי הם, ולא עבדים לעבדים! והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם". הדלת שבפניו נרצע העבד אמור להזכיר לו כיצד רק עתה נגאל משעבוד מצרים בידי הקב"ה ועל כן לא ראוי שיבחר להשתעבד שוב, הפעם מרצון, לאדון בשר ודם.

נשים לב רגע לפרטים הקטנים שבסיפור. הדלת שלידו העבד נרצע אמור להזכיר לנו את ליל השימורים בו פסח הקב"ה על בתי בני ישראל וגאלנו ממצרים. אבל, במצרים כאמור, לבני ישראל לא היו דלתות. בני ישראל היו עם של עבדים. סביר להניח שהם גרו בבתים מתבן וקש, חומרי הבנייה שהיו להם במצרים. עבור דלת צריך חומרים יקרים כמו עץ או מתכות, חומרי גלם שוודאי לא היו לעבדים. אדרבה, בני ישראל נצטוו לשים את הדם על המשקוף ועל המזוזות דווקא מכיוון שלא היה להם דלתות לבתיהם.

הציווי לרצוע את העבד ליד הדלת תמוה אף יותר מכיוון שפרשה זו היא בעצם השיעור הראשון של בני ישראל בעבודת ה'. נזכור לכן, שבני ישראל במדבר גרים באוהלים (כפי שנראה מאוחר יותר בברכת בלעם: "מה טובו אוהליך יעקב"). באוהל אין לא משקוף ולא דלת. מדוע הלכה זו, שאינה ניתנת ליישום במדבר נאמרה לבני ישראל בשלב זה?

יתכן, שהדלת אינה מזכירה את שיעבוד מצרים שהרי מהות העבדות של עבד בביתו של אדון שונה לגמרי מעבדות של עם אצל שליט הבונה את ממלכתו על גבם של עבדים. מה שהדלת כן מזכיר לנו זה סיפור אחר שאירע במצרים, סיפור של העבד העברי הראשון, יוסף בן יעקב.

יוסף היה בדיוק במצב של העבד שלנו. הוא היה מושל בכל ביתו של פוטיפר אדונו. יוסף מעיד על עצמו ש"איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה...". אלא שלמרות אהבתו של יוסף למעמדו כעבד בבית פוטיפר הוא הועמד בפני מבחן קשה מאוד כשאשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו. הגמ' במסכת סוטה מתארת את הניסיון שעמד בו יוסף וכיצד הצליח להימלט מהסטואציה המאתגרת הודות ל"דמות דיוקנו של אביו שנראתה לו בחלון". ברגע האמת יוסף מדמיין  את פרצופו של אביו ומצליח לברוח החוצה.

הרמב"ן, מגדולי חכמי ספרד בתור הזהב, לימד אותנו שמעשי אבות סימן לבנים (או במילותיו "כל מה שאירע לאבות- סימן לבנים"). מעבר לכך שאנו לומדים ממעשיהם הטובים של האבות אנו גם לומדים מהטעויות שלהם וממסקנות של הנסיונות שהם עברו. אולי נוכל לומר שהתורה לומדת מהסטואציה השלילית שאליו יוסף נקלע ומהדרך שבו נמנע מהחטא. את המסקנות מסיפור יוסף התורה מיישמת במצוות עבד עברי.

נסביר לכן שהעבד נרצע לא כעונש אלא כאות, או סימן בגוף, בדומה מאוד לברית מילה. ברית מילה מסמלת אצל האדם שייכות לעם היהודי. ברית מילה היא אות שיש לאדם המזכיר לו את הקשר התמידי שיש  לו עם אלוהיו. העבד העברי  שחותם להישאר עבד לעולם זוכה לאות נוסף המקשר בינו לבין אביו שבשמים. רציעת אוזנו של העבד הוא חלק מקיום מצוות עבד עברי לפי הרמב"ם. קשה מאוד לפרש קיום של מצווה כעונש (על אותו משקל שלא ניתן להסביר את ברית המילה כעונש). בזמן שהעבד מקבל על עצמו לעבוד את אדונו לעולם באה התורה להזכיר לו שלמרות שהוא עבד הוא עדיין מחוייב בכל מצוות התורה (רק עבד כנעני פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן) ושהקשר שלו עם הקב"ה אינו משתנה. רציעת אוזנו על הדלת מזכירה לו שגם כשנראה שהוא שייך גופו ונפשו לאדונו עדיין יש כוח עליון מחוץ לדלתות הבית. רציעת אוזנו על הדלת או על המזוזה תזכיר לו להסתכל תמיד החוצה כפי שעשה יוסף במצרים ולהיזכר בדמות דיוקנו של אביו.

נחזור כעת לבני ישראל במדבר. במדבר אין בתים, אין עבדים ואין אדונים. הלכות עבד עברי באים עתה ללמד את בני ישראל כלל אחר. לאחר הקולות וברקים של מעמד הר סיני באה פרשתנו ללמד על הקשר שיש לכל אחד עם בוראו. הפרשה פותחת דווקא בעבד עברי, המעמד הנחות שבעם, שבמציאות העכשוית אינו קיים במחנה בני ישראל ומלמדת אותנו כיצד גם לו יש מצוות מיוחדות הבונים את הקשר בינו ובין הקב"ה.

בני ישראל שיושבים באוהלים מבינים שאת קיום הלכות עבד עברי לא יקיימו לפני שיש להם דלתות ומזוזות בבתיהם אך עיקרון אחד רלוונטי להם כבר עכשיו במדבר –"עבדי הם, ולא עבדים לעבדים!".

פרשת בשלח

בין החומות – קריעת ים סוף כמרחב ניסי

בקריאה של השבוע אנו פוגשים את תמצית הנס ושינוי סדרי טבע לעין כל בקריעת ים סוף, מאורע החותם את גאולת ישראל ממצרים. רש"י על פרשתינו מביא את דברי חז"ל במדרש אגדה שבו מתואר גודל הנס בכך ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים". כלומר, כל אחד מבני ישראל שזכה לעמוד "ביבשה בתוך הים" ראה תופעה ניסית שכמותו אפילו נביאי ישראל שהיו עדים לניסים כבדרך קבע לא זכו לחזות.  מעניין לשים לב שחז"ל בחרו להדגיש דווקא את אופן הניראות של הנס, "ראתה שפחה על הים", יותר מאשר השינוי האוביקטיבי שהתרחש בסדרי בראשית. על מנת לנסות להבין את משמעות הנס ואת הצורך באופן המדויק בו הנס אירע נצטרך לבחון קודם כל את החוויה האנושית של המתבונן באותה השעה.

מעבר בני ישראל בין קירות הים הקפואים הוא סיטואציה מרחבית משונה. מה הרגישו בני ישראל באותה שעה? בניסיון לדמיין את התחושה נתבונן בתיאורים הרבים המתארים את המקום שנוצר. התיאור הראשון לתופעה הניסית בפרשתינו הוא תיאור "אוביקטיבי"  של מה שאירע: "וישם את הים לחרבה ויבקעו המים". תיאור זה מדמה את המים ליחידה אחת הנשברת לשני חלקים ומאפשרת מעבר של בני ישראל בין השברים. הדימוי של השבר חוזר על עצמו במקומות אחרים גם כן. בתהילים לדוגמא מתואר הקב"ה כגוזר ים סוף לגזרים. במשנה כשרוצים להדגיש קושי מיוחד השתמשו בביטוי קריעת ים סוף : "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". הדומה בכל אלו הלשונות שהם מתארים מציאות של הרס. הים השלם נהרס, נשבר, ונחצה לשניים עבור בני ישראל לעבור בתוכו.

מנגד, התורה בפרשתינו מוסיפה תיאור נוסף מנקודת מבטם של בני ישראל:" ויבואו בני ישראל ביבשה בתוך הים, והמים להם חומה מימנם ומשמאלם". בפסוק זה אנו רואים מציאות שונה לגמרי. יש כאן תיאור של בנייה. החומות, שאומנם עשויים ממים, מתארים מציאות של מרחב המוגדר ע"י קירות בנויים. נקודת הראות של בני ישראל קשורה לחוויה אותם הם עברו בעמדם במרחב הזה שבין כותלי הים ולא בהכרח תלויה במציאות האוביקטיבית.

מדוע חומות? לפני שננתח את מהות החומות נוכל להיזכר בסיפור בלעם בן בעור, נביא הגויים, אשר נמצא בסיטואציה מרחבית דומה. לצורך השוואה, בלעם רוכב על אתונו כשמופיע לפניו מלאך ה' וחוסם לו את המעבר. בלעם נמצא אז "במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר זה...אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל". בשני הסיפורים יש גורם מאיים, אצל בני ישראל יהיה זה המצרים מאחור ואצל בלעם זה המלאך מלפנים. לשניהם אין לאן לברוח לצדדים, לבני ישראל חומות של מים מימין ומשמאל ולבלעם גדר מימין ומשמאל. אני רוצה לטעון שיש כאן שוני מהותי בין הגדרות של בלעם לחומות של בני ישראל. בעוד שהגדרות מצידיו של בלעם יוצרים אצלו לחץ וחושפים אותו בפני המלאך, החומות של הים נועדו כהגנה לבני ישראל. חומות במהותן מגינים על יושביהם ומעניקים להם תחושת ביטחון. "והמים להם חומה" ולכן בני ישראל יכלו להיכנס לים בביטחה בידיעה כי החומות מגינים עליהם מפני הים.

בכלל, במקרא אנו נמצא כי חומות ממלאים שני תפקידים. האחד הוא להוות מגן עבור אנשים. דוגמא לכך אנו מוצאים בנבואת הנביא זכריה, מאחרוני תקופת הנביאים, המנבא כי ה' יהיה לירושלים " חומת אש סביב". רש"י מפרש את חומת האש כמגן רעיוני לעיר. כלומר, לא עצם הבניין הפיזי הוא הקובע כי אם התפקיד אותו החומה ממלא. התפקיד השני של החומה הוא להוות גבול של מקום. בנבואת הנביא יחזקאל על אחרית הימים בימי מלחמת גוג ומגוג מתואר מצב של ביטול  כל הגבולות: "ונהרסו הרים ונפלו המדרגות וכל חומה לארץ תיפול". כאן, האלמנט הפיזי הבנוי הוא הקובע. נפילת החומה הוא סימן לביטול הגבולות. באופן דומה פוסק המשנה לגבי מעשר שני, פירות שהאדם צריך לאכול בירושלים, ש" מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומות ירושלים". כלומר הגבול של ירושלים המתיר את האדם לאכול מפירות המעשר הוא החומה של העיר. החומות מסמנות גבול גם לגבי קריאת המגילה בפורים. כל מקום שהיה מוקף חומה מימות יהושע חוגג את פורים בט"ו באדר ולא בי"ד אדר. אנו רואים לפי זה שגבול של מקום נקבע דווקא לפי תוואי החומה. בהקשר זה החומה לא יכולה להיות מטפוארה אלא דווקא הנוכחות הפיזית היא הקובעת.

נחזור לדון בחומות המים בים סוף. הסברנו כבר שהחומות היוו מגן עבור בני ישראל שאיפשר להם לדרוך לתוך הלא נודע בביטחה. בנוסף לזה נראה לי שניתן לפרש את החומות גם במובן של גבול. קריעת ים סוף מפריד בין בני ישראל כעבדים לבני ישראל כעם עובד אלוהיו. פרופסור ישעיהו ליבוביץ מציין שפרשתינו מחולקת לשני חלקים: ההצלה של בני ישראל מהמצרים וההתעוררות של בני ישראל למציאות חדשה ותחילת ההתמודדות שלהם כעם. ים סוף הוא הגבול בין שני עולמות אלו. הם נאלצים לעבור דרך מרחב שכל כולו ניסי על מנת לחצות את הגבול למציאות של גאולה.

מעניין לשים לב כי את חומותיו של מצרים פגשנו גם בכניסה למצרים כשיעקב וביתו יורדים למצרים. רש"י בתחילת ספר שמות מסביר לנו מדוע אמו של משה קרויה "בת לוי" ומסביר לנו שיוכבד נולדה בבואה למצרים "בין החומות". הכניסה לשעבוד היה בין החומות והגאולה ממנו היה גם כן בין החומות.

נסיים עם הערה אחרונה לגבי חשיבותן של החומות בים סוף. בחג הסוכות בזמן תפילת ההושענות אנו קוראים פיוט שחיבר ר' אלעזר הקליר, פייטן ארץ ישראלי מהמאה ה-6. בפיוט זה מסוכם בקצרה תולדות עם ישראל. במהלך הפיוט עובר הפייטן לתאר את הקשר בין עם ישראל לקב"ה. הפיוט פותח במילים "אום אני חומה". כלומר, הקשר בין עם ישראל לקב"ה מתחיל בנאמנות של האומה כ"חומה". האם יש קשר לחומות של קריעת ים סוף? אולי.