"לבנות בית לשמי"
פרשת תרומה פותחת את
סדרת הפרשיות העוסקות בבניית המשכן וכליו. משה, מפקח העליון של הבנייה, אחראי על
גיוס התרומות, חלוקת העבודה ועל מציאת אנשי מקצוע ראויים. לעומת זאת, בתכנון המשכן
ובעיצובו למשה אין נגיעה. משה מקבל בציווי מפורש את כל התכנון האדריכלי כמוכתב
מלמעלה.התורה מפרטת לנו את מידות המשכן, החומרים, אופן ההרכבה, ההצבה בשטח, פיתוח
החצר והסביבה, אופן השימוש במבנה, ואפילו פרטי הכלים והריהוט.
המסקנה העולה מכל זה
הוא שהמשכן מהווה שלמות אלוהית אשר ניתן להגיע אליו אך ורק במידות מדויקות אלו
ובפרטים המדויקים שניתנו מלמעלה. במקרה זה אין מקום לבני אדם להציע שינויים או
שיפורים במבנה שכן הכל מבוסס על היגיון אלוהי גם אם הוא נשגב מעינינו. הגמרא במסכת
סוכה מאמצת גישה זו כשבאה לדון בגובה המינימלי של הסוכה. שם בסוגיה, ר' יוחנן,
מראשוני התנאים בארץ ישראל, מציע שגובהה המינימלי של סוכה היא 10 טפחים (כ-1 מ')
וזה נלמד מהמשכן שכן הארון במשכן היה 10 טפחים וזאת מכיוון שלעולם לא ירדה שכינה
מתחת ל10 טפחים. הגמ' ממשיכה לדון כיצד יודעים זאת אך המסקנה היא שגובה הארון
והכפורת מכוונים כך שהם מותאמים במדיוק לגובה השכינה השורה עליהם.
מעניין לשים לב, שאף
על פי שהמידות ניתנו במלואן מאת הקב"ה אמות המידה לפיה מודדים הוא בקנה מידה
אנושי, אמה של בן אדם. בהקשר זה חשוב לציין שגם המקדשים לאלילים של אותה תקופה
תוכננו לפי היגיון דומה. במקדשים היוונים לדוגמא התכנון שאף תמיד להגיע
לפרופורציות 'נכונות', המוגדרים ע"י פרופורציות הקיימות בגוף האדם שהן
לטענתם, הפרופורציות הנשגבות ביותר. ויטרוביוס, אדריכל רומאי שחי במאה הראשונה
לפני הספירה, הגדיר פרופורציות אלו ב10 ספריו על הארכיטקטורה. ספרו השלישי מוקדש
כל כולו לעיסוק בפרופורציות האנושיות וכיצד מאז ומתמיד הארכיטקטורה שאפה להגיע
לפרופורציות אלו בבנייה. (שנים מאוחר יותר התפרסם מחקר זה הודות לשרטוט המפורסם של
אמן הרנסאנס, לאנרדו דה וינצ'י, המתאר את האדם הוויטרובי לפי פרופורציות מדעיות
מדוייקות).
השוני בין תכנון
המקדשים היוונים של התקופה לבין בניית המשכן טמון בפסוק המסכם את הציווי הפותח אל
משה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". פרשני המקרא הציעו מגוון רעיונות
באשר לפרש את סיומת הפסוק עם המילה "בתוכם", כלומר בתוך הקהל, ולא
"בתוכו" המושא אל נושא הפסוק – המשכן. אצטט כאן את הפרופסור ישעיהו
ליבוביץ, חוקר והוגה דעות שחי בדור הקודם, בפירושו לשינוי הנ"ל בלשון הפסוק:
"כל בר דעת מבין
כי המיקדש אינו יכול לשמש מישכן לה' שעליו נאמר: "מלא כל הארץ כבודו",
אלא "ושכנתי בתוכם" משמעו – היות ה' שוכן בתוך עם ישראל.
עם ישראל האמור כאן
איננו מקום, והוא גם איננו קבוצת בני אדם, אלא הוא העם העובד את ה', ורק בתור שכזה
ה' שוכן בו; ובהתאמה - המיקדש איננו מקום מישכנו
של ה', אלא הוא ביטוי לכך שהעם מתכוון שה' ישכון בתוכו וכוונה זו אין לה ביטוי
לגבי העם בכללו אלא בקיום התורה והמצוות".
לפי הסבר זה, העיקרון
במתן מידות מדויקות למשכן אינה כרוכה בעצם המידות עצמם אלה בעובדה שבני ישראל
ממלאים במדויק אחר הציווי האלוהי כפי שנדרשו וע"י כך מצדיקים את קיום המשכן
כמקום מושבו של ה' בתוך מחנה ישראל.
דוגמא מקבילה להסבר
זה ניתן לראות בסיפור תיבת נח. נח מקבל ציווי אלוהי לבנות תיבה. אך הציווי לא
מסתפק ברעיון הכללי אלא נח מצווה לבנות לפי מידות מדויקות, חומרים מסויימים ואף
להוסיף חלון לתיבה. מדוע התורה טורחת לספר לנו פרטים אלו? היינו מצפים שאם נח היה
חושב שצריך תיבה גדולה יותר או גדולה פחות כדי להכניס את כל החיות הרשות נתונה
בידו. ההוראה לצפות את התיבה בחמר ובזפת אינה רק עצה טובה שנח יכל לבחור אם לעשות
או לא לפי ראות עיניו. להיפך, הסיבה בגללה רק נח ניצל מפני המבול הוא בדיוק מפני
ש"את האלוהים התהלך נח". כלומר, נח זוכה להינצל דווקא בגלל שידע לציית
להוראות הבורא. בניית התיבה, מעבר לצורך הקיומי שלו, מפגין את אמונתו של נח בבורא
ובאזהרתו שתבוא מבול ואף מקנה זכויות לבונה ומוכיח שאכן נח מוכן לקום ולעשות מעשה
בעקבות דבר ה'.
נחזור עתה לפרשתינו
ונבחן כיצד עיקרון זה מיושם גם אצל כלי המשכן. נזכיר שבתוך המשכן היו רק 4 פריטים:
ארון הקודש (עם הכפורת והכרובים) בתוך קודש הקודשים ובאיזור הקודש, מקום הפולחן
היומיומי של הכהנים, היה שולחן לחם הפנים, המנורה ומזבח הקטורת. בדומה להוראות
בניית המשכן גם כאן הציווי לכל אחד מהכלים מתחיל ע"י תיאור מידות הפריט,
החומרים ממנו עשוי, פרטים ואופן הרכבה ונשיאה של הכלי ולבסוף גם השימוש של הכלי
במשכן. היוצא מן הכלל הוא המנורה. במנורה לא כתוב מידות. הוא עשוי מחומר אחד בלבד -
גוש זהב טהור. עיקר הציווי בעשיית המנורה מדבר דווקא על העיצוב שלו: פרחים,
כפתורים וגביעים. בשונה משאר הכלים והמשכן תיאור המנורה נשאר קשה להבנה ואכן במדרש
מופיע שמשה רבינו התקשה בעשיית המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש. לפי מדרש
נוסף המרחיק לכת עוד יותר משה התקשה בעשיית המנורה עד שאמר לו הקב"ה השלך את
הככר לאור (לאש) והיא נעשית מאליה.
מדוע המנורה שונה משאר הכלים? ובכן, המנורה הוא
הכלי היחיד שיש לו פונקציה שימושית לאדם הנמצא במשכן. המנורה מהוה את מקור האור
היחיד בתוך המשכן. למשכן אין חלונות או פתחים המאפשרים חדירה של אור טבעי ולכן
הכהן משתמש באורה של המנורה כדי לעשות את שאר מלאכותיו במשכן. בשונה מהשולחן,
הארון והמזבח שכל מהותם נועדו לעבוד את הקב"ה, למנורה יש תפקיד נוסף לשרת גם
את הכהן המשרת. בדיוק מהסיבה הזאת הציווי על המנורה לא יכולה להישאר ברובד הפונקציונלי.
אילו מטרת המנורה הייתה רק לספק אור לחלל המשכן אז ודאי היה מקום להציע שאולי עדיף
לפצל את הנרות לשני מנורות קטנים בצידי החדר או שמא תפוקת האור מהמנורה אינה
מספיקה. אולי היה עדיף להגביהה או להנמיך את המנורה לאפשר פיזור בזווית טובה יותר או
אולי אפשר להסתדר בכלל בלי אור. אלא, נצטרך לפרש שהמנורה – עשייתו, הדלקתו והטבתו
בכל יום נעשה מתוקף ציות לציווי אלוהי. פרטי המנורה צריכים להיעשות במדויק כפי
שנצטוה משה מכיוון שזו היא העבודה שלשמה נועד המשכן. הפונקציה הנוספת שאותה מספקת
המנורה אין בה לשנות מהמהות – עבודת ה' כפי שנצטוו.
אסיים בהסתכלות אודות
ימיה האחרונים של המשכן בימי דוד המלך. לאחר ביסוס מלכותו, דוד המלך מעלה את ארון
הברית לירושלים בחגיגיות גדולה. המשכן באותה תקופה נשארת בגבעון לאחר תקופה ממושכת
שהיא היתה בשילה. עם הגעת הארון לירושלים דוד נוטה אוהל לכבודו ומחליף למעשה את
המשכן באוהל אחר. על האוהל הזה אנו יודעים מעט מאוד מכיוון שזמן קצר לאחר מכן דוד מרגיש
לא בנוח בהיותו יושב בבית ארזים בזמן
שארון ה' יושב "בתוך היריעה". דוד מבקש מהנביא לבנות בית לה'. ניזכר עתה
שהמשכן נבנה בציווי מדויק מה' אשר הגדיר במדויק את מידות "הבית" לה'.
מדוע דוד מרגיש צורך לשנות ממידות המשכן ולבנות בית אחר לכבוד ה'?
דוד אמנם נענה בסירוב
לבנות את בית המקדש אך תשובת ה' מפתיעה ביותר: "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי, בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה; וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ, בְּאֹהֶל, וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל
אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי, בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי, בֵּית אֲרָזִים?
נשמע מכאן
שהקב"ה ציפה מבני ישראל לבנות בית לכבודו ומאוכזב מכך שאף אחד לא הציע את זה
עד עכשיו. אבל, אדרבה, היות ו"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" כמאמר שלמה
בחנוכת בית המקדש, המשכן הפשוט והמינימליסטי היה סמל להימצאות השכינה בקרב העם.
וכפי שהסברנו עד כה, השלמות של המשכן נובע דווקא מכך שהוא נבנה בדיוק כפי
שהקב"ה ציווה, לא יותר ולא פחות.
תשובה חלקית נוכל
למצוא בספר דברי הימים המספר את הסיפור מזווית שונה במעט. לפי המסופר שם דוד נבעת
מפני חרב מלאך ה' ופוחד להגיע למשכן בגבעון.
מיד לאחר מכן דוד מכריז כי "זה בית ה' האלוהים וזה המזבח לעולה
לישראל". דוד כנראה מבין שמהות המשכן הוא עבודת ה'. ברגע שהוא רואה שהמשכן
אינו ממלא את תפקידו כמנציח את הימצאות השכינה בעם הוא מחפש דרך להחזיר את עבודת
ה' למרכז העיניינים. דוד מורה לשלמה בנו לבנות לה' "להגדיל למעלה לשם ולתפארת
לכל הארצות". דוד הבין שעיקר הבית של ה' הוא הנכחת מציאות השכינה בעם ובהקשר
הזה המשכן מילא כבר את תפקידו. לימים, כשבנה שלמה את בית המקדש נגנז המשכן ששירת
את בני ישראל במדבר. למשכן כשלעצמו אין קדושה ואילו "ושכנתי בתוכם" יכול
להתקיים בכל מקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה