פרשת משפטים

על מזוזות ביתך - עבד עברי שנרצע

אחרי השיא של מעמד הר סיני באה פרשתנו ללמד כיצד הופכים את העקרונות הגדולים שנשמעו מפי הגבורה לתורת חיים, הלכות היום יום בין אדם לחבירו בעסקי ממון, עשייה חברתית ומוסר אנושי. פרשתנו פותחת בהלכות עבד עברי ובחובות הרבים המוטלים על האדון כלפי העבד. הגמרא במסכת קידושין מרחיבה דינים אלו ומפריזה בזכויות הרבות שעל האדון להעניק לעבדו עד כדי שהגמרא מסכמת באימרה ש"כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".

בשל התנאים הנוחים של העבד התורה מורה לנו מה לעשות גם במקרה שהעבד מחליט שהוא אינו רוצה להשתחרר בתום תקופת עבדותו, שש שנים, אלא מעדיף להישאר עבד אצל אדונו. "והגישו אדוניו אל האלוהים, והיגישו אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם". כלומר, על פניו האדון חייב להעניש את העבד שהכריז כי הוא אוהב את אדונו בכך שהוא מעמידו ליד הדלת ומחורר את אוזנו. הפרשנים על הפסוק מצטטים את המכילתא, מדרש הלכה מהתקופת התנאים, המסבירה מדוע מרצעים את אוזנו של העבד. "ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף ... אזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע, ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע". לפי הסבר זה, המצב של עבדות הוא מצב לא רצוי ורק בשל כורך הנסיבות אנו מאפשרים/ מחייבים אדם להיות עבד. כשהעבד בא מיוזמתו ומבקש להישאר עבד מפאת נוחות אנו מענישים אותו ברציעת אוזנו.

המכילתא ממשיכה להסביר באותו האופן מדוע הרציעה חייבת להיות דווקא בסמוך לדלת או למזוזה: " ומה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי (ויקרא כה) 'כי לי בני ישראל עבדים' עבדי הם, ולא עבדים לעבדים! והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם". הדלת שבפניו נרצע העבד אמור להזכיר לו כיצד רק עתה נגאל משעבוד מצרים בידי הקב"ה ועל כן לא ראוי שיבחר להשתעבד שוב, הפעם מרצון, לאדון בשר ודם.

נשים לב רגע לפרטים הקטנים שבסיפור. הדלת שלידו העבד נרצע אמור להזכיר לנו את ליל השימורים בו פסח הקב"ה על בתי בני ישראל וגאלנו ממצרים. אבל, במצרים כאמור, לבני ישראל לא היו דלתות. בני ישראל היו עם של עבדים. סביר להניח שהם גרו בבתים מתבן וקש, חומרי הבנייה שהיו להם במצרים. עבור דלת צריך חומרים יקרים כמו עץ או מתכות, חומרי גלם שוודאי לא היו לעבדים. אדרבה, בני ישראל נצטוו לשים את הדם על המשקוף ועל המזוזות דווקא מכיוון שלא היה להם דלתות לבתיהם.

הציווי לרצוע את העבד ליד הדלת תמוה אף יותר מכיוון שפרשה זו היא בעצם השיעור הראשון של בני ישראל בעבודת ה'. נזכור לכן, שבני ישראל במדבר גרים באוהלים (כפי שנראה מאוחר יותר בברכת בלעם: "מה טובו אוהליך יעקב"). באוהל אין לא משקוף ולא דלת. מדוע הלכה זו, שאינה ניתנת ליישום במדבר נאמרה לבני ישראל בשלב זה?

יתכן, שהדלת אינה מזכירה את שיעבוד מצרים שהרי מהות העבדות של עבד בביתו של אדון שונה לגמרי מעבדות של עם אצל שליט הבונה את ממלכתו על גבם של עבדים. מה שהדלת כן מזכיר לנו זה סיפור אחר שאירע במצרים, סיפור של העבד העברי הראשון, יוסף בן יעקב.

יוסף היה בדיוק במצב של העבד שלנו. הוא היה מושל בכל ביתו של פוטיפר אדונו. יוסף מעיד על עצמו ש"איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה...". אלא שלמרות אהבתו של יוסף למעמדו כעבד בבית פוטיפר הוא הועמד בפני מבחן קשה מאוד כשאשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו. הגמ' במסכת סוטה מתארת את הניסיון שעמד בו יוסף וכיצד הצליח להימלט מהסטואציה המאתגרת הודות ל"דמות דיוקנו של אביו שנראתה לו בחלון". ברגע האמת יוסף מדמיין  את פרצופו של אביו ומצליח לברוח החוצה.

הרמב"ן, מגדולי חכמי ספרד בתור הזהב, לימד אותנו שמעשי אבות סימן לבנים (או במילותיו "כל מה שאירע לאבות- סימן לבנים"). מעבר לכך שאנו לומדים ממעשיהם הטובים של האבות אנו גם לומדים מהטעויות שלהם וממסקנות של הנסיונות שהם עברו. אולי נוכל לומר שהתורה לומדת מהסטואציה השלילית שאליו יוסף נקלע ומהדרך שבו נמנע מהחטא. את המסקנות מסיפור יוסף התורה מיישמת במצוות עבד עברי.

נסביר לכן שהעבד נרצע לא כעונש אלא כאות, או סימן בגוף, בדומה מאוד לברית מילה. ברית מילה מסמלת אצל האדם שייכות לעם היהודי. ברית מילה היא אות שיש לאדם המזכיר לו את הקשר התמידי שיש  לו עם אלוהיו. העבד העברי  שחותם להישאר עבד לעולם זוכה לאות נוסף המקשר בינו לבין אביו שבשמים. רציעת אוזנו של העבד הוא חלק מקיום מצוות עבד עברי לפי הרמב"ם. קשה מאוד לפרש קיום של מצווה כעונש (על אותו משקל שלא ניתן להסביר את ברית המילה כעונש). בזמן שהעבד מקבל על עצמו לעבוד את אדונו לעולם באה התורה להזכיר לו שלמרות שהוא עבד הוא עדיין מחוייב בכל מצוות התורה (רק עבד כנעני פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן) ושהקשר שלו עם הקב"ה אינו משתנה. רציעת אוזנו על הדלת מזכירה לו שגם כשנראה שהוא שייך גופו ונפשו לאדונו עדיין יש כוח עליון מחוץ לדלתות הבית. רציעת אוזנו על הדלת או על המזוזה תזכיר לו להסתכל תמיד החוצה כפי שעשה יוסף במצרים ולהיזכר בדמות דיוקנו של אביו.

נחזור כעת לבני ישראל במדבר. במדבר אין בתים, אין עבדים ואין אדונים. הלכות עבד עברי באים עתה ללמד את בני ישראל כלל אחר. לאחר הקולות וברקים של מעמד הר סיני באה פרשתנו ללמד על הקשר שיש לכל אחד עם בוראו. הפרשה פותחת דווקא בעבד עברי, המעמד הנחות שבעם, שבמציאות העכשוית אינו קיים במחנה בני ישראל ומלמדת אותנו כיצד גם לו יש מצוות מיוחדות הבונים את הקשר בינו ובין הקב"ה.

בני ישראל שיושבים באוהלים מבינים שאת קיום הלכות עבד עברי לא יקיימו לפני שיש להם דלתות ומזוזות בבתיהם אך עיקרון אחד רלוונטי להם כבר עכשיו במדבר –"עבדי הם, ולא עבדים לעבדים!".